למה הבדידות מרימה ראש דווקא עכשיו?
גיל הזקנה מביא איתו לא פעם רצף של אובדנים. זה מתחיל ביציאה לגמלאות, שמנתקת את האדם מהמעגלים החברתיים ומתחושת המשמעות שליוותה אותו עשרות שנים. בהמשך, אובדן של בני זוג וחברים קרובים מצמצם את רשת התמיכה הטבעית. ד"ר אלעד לאור מציין כי גם למצב הבריאותי יש תפקיד מכריע: קשיים בשמיעה, בראייה או בניידות גורמים לאנשים רבים להסתגר בביתם, פשוט כי היציאה החוצה הופכת למשימה מאמצת ומתישה.
ההשלכות הבריאותיות של הריחוק החברתי
הנתונים מראים כי בדידות מעלה משמעותית את הסיכון למחלות זקנה. ד"ר אלעד לאור מסביר כי אדם שחש בודד נוטה פחות להקפיד על תזונה נכונה, על נטילת תרופות ועל פעילות גופנית. המתח הנפשי המצטבר מחליש את המערכת החיסונית, ואצל זקנים רבים הבדידות היא הזרז שמעורר דיכאון או החמרה בבעיות זיכרון. לא לחינם מכנים רבים בעולם הרפואה את הבדידות כ"מגפה של המאה ה-21" – השפעתה על תוחלת החיים היא ממשית ודרמטית.
תפקיד המשפחה: תמיכה מכבדת ולא פטרונית
בני המשפחה הם קו ההגנה הראשון נגד הבדידות, אך ד"ר אלעד לאור מדגיש שיש לעשות זאת ברגישות. המטרה היא לא "לנהל" לקשיש את החיים, אלא להחזיר לו את תחושת השייכות. שילוב ההורה באירועים משפחתיים, עידוד ליציאה לחוגים או מרכזים קהילתיים ושיחות טלפון קבועות יכולים לעשות הבדל עצום. חשוב שהיוזמה תבוא מתוך דיאלוג ומתוך כבוד לאוטונומיה של האדם המבוגר, כדי שלא ירגיש שאיבד את השליטה על חייו.
הדרך לשינוי מתחילה בצעד קטן
הבשורה החשובה של ד"ר אלעד לאור היא שבדידות אינה גזירת גורל. טיפול רגשי, ייעוץ גרונטולוגי או אפילו הצטרפות למסגרת חברתית חדשה יכולים לשנות את התמונה לחלוטין. לפעמים מספיק קשר קבוע עם מתנדב או השתתפות בפעילות פנאי אחת בשבוע כדי להחזיר לאדם את הניצוץ בעיניים. המפתח הוא להבין שהבריאות שלנו תלויה לא רק בכדורים שאנחנו לוקחים, אלא גם בקשרים האנושיים שאנחנו מטפחים.